מחלוקת סביב ראשי הנזק הראויים בפיצוי ושיעורם, עקב ת"ד בה נפגע התובע עת רכב על אופנועו

1. התובע, יליד 2.12.1938, נפגע ביום 28.8.95 בתאונת דרכים בהיותו כבן 57. התאונה
ארעה עת רכב על אופנוע, אשר היה מבוטח אצל הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתביעה. לטענתו,
נחבל בכל חלקי גופו, ונגרמו לו נזקי גוף קשים. מכאן תביעתו לפיצויים לפי חוק
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 )להלן: "החוק"(. הנתבעת מודה בחבותה
לפיצוי התובע בגין נזקיו כתוצאה מפגיעתו בתאונה )בהתאם לחוק(. המחלוקת )היחידה( בין
בעלי הדין סובבת סביב ראשי הנזק הראויים בפיצוי ושיעורם. לשלמות הדברים ייאמר, כי
ביום התאונה התובע לא עבד. על-כן, אין התאונה קא עסקינן בבחינת תאונת עבודה.

רואה אני לנחוץ, להתעכב לרגע קט, על הסכום בו העמיד התובע את תביעתו. עיון בסיכומיו
מעלה כי סכום הפיצויים הכולל )נכון למועד הגשתם - 4.1.00( הינו 1,484,766 ש"ח
ולחילופין 1,336,417 ש"ח. מתוך סכום זה, סך 1,107,747 ש"ח ולחילופין סך 959,398 ש"ח
הינו בגין פריטי הנזק של הפסד השתכרות לעבר ושל הפסד כושר השתכרות בעתיד. נתון
המוצא של התובע )בשים לב לפריטי הנזק של אובדן שכר בעבר ובעתיד( הוא כי לפני קרות
התאונה, עבד בשלוש עבודות שונות: אח בבית חולים איכילוב בתל אביב - במשרה מלאה מאז
שנת 1987; אח בבית חולים הדסה עין-כרם בירושלים - בחצי משרה מאז שנת 1985; נוסף